אחריות המערכת החינוכית למקרים של התעללות בתלמידי בית הספר ואלימות בתוך בית הספר או מחוצה לו ותופעת ה- Mobbing
אחד הנושאים הכאובים ביותר, לעניות דעתי, כמי שמטפל בתביעות שעניינן נזקי גוף, הוא התייחסות מערכת החינוך למקרים של התעללות בתלמידי בית הספר, בין שההתעללות והאלימות מתרחשים בין כתלי המוסד החינוכי ובין שאירועים אלה מתרחשים מחוץ לכתלי בית הספר.
מאחר והתוצאה של התעללות בנערים/נערות תלמידי בית הספר יכולה להיות קשה ובעלת השפעה על מצבם הגופני ובעיקר על מצבם הנפשי, לשארית חייהם ולהותיר "צלקות" נפשיות עמוקות ונכות נפשית גבוהה, על מערכת החינוך למלא את חובתה ככזו, למלא בדייקנות ובאדיקות אחר הוראות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך בנושא זה ולהבטיח לכל תלמיד את ההגנה המתבקשת והטיפול המיטבי, כדי למנוע נזקי גוף ארוכי טווח.
לא אחת עדים אנו לתופעה שלמרבה הצער אינה נדירה, בה תלמידים מתעללים בתלמיד אחר, פוגעים פגיעה פיזית בתלמיד ומשפילים אותו ומציקים לו הצקות שלא פעם הן חוזרות ונשנות.
התופעה של תקיפה רגשית, בפרט וכאן תלמיד בית ספר, שהופך למטרה להתנהגות משפילה ופוגענית בעזרת שמועות, רמיזות ופגיעה בשם הטוב, יוצרת סביבה עויינת ואשר בה הפוגע, תלמיד בית הספר, גורם לתלמידים אחרים להשתתף בפעולות הפוגעניות, פעולות המסלימות להתנהגות פוגענית נקראת MOBBING, כאשר הארגון, כאן מערכת החינוך, הצוות החינוכי, ההנהלה, המורים והיועצים החינוכיים לא מפסיקים התנהגות זו ובולמים אותה. הקרבן הופך לחסר אונים.
אליוט בספר על MOBBING בבית הספר, כותבת שכשתלמיד מותקף, גם רגשית ע"י תלמידים אחרים, אירוע כשלעצמו יכול להיות מינורי, כאשר מדובר באירועים חוזרים ונשנים, כמו הצקות, התעללות נפשית חוזרת ונשנית, הדבר מביא לשחיקה בחסן הנפשי של הקרבן, כגון תלמיד אחר בבית הספר.
מטיפולי במספר תיקים ומקריאת פסקי דין למדתי שהתופעה הזו שבה הצוות החינוכי בבית הספר "עוצם "עיניים", שותק, אינו מתערב, הוא אדיש לתופעות אלו, נפוצה למדי. הצוות החינוכי אינו עורך ואינו מקיים שיחות הסברה בקרב התלמידים לאחר המקרה או לפניו, כדי למנוע את התופעות המכוערות האלה, אינו מקיים פגישות עם התלמיד(ה) הנפגע(ת) ובכך הופכת המערכת למעשה לחלק בלתי נפרד מהתוקף(ים) ובכך, בעצם השתיקה, האדישות של המנהלים, מורים, יועצים חינוכיים של בית הספר, "מכשיר" באופן כזה את התופעה וגורמת לשניים:
א) לכך שהתלמידים ממשיכים לפגוע בקרבן התעללות.
ב) לקבעון של הנזק הנפשי הצמית אצל אותו קרבן ולכך שהשבר בחיי הנפגע הופך לצמית ומלווה אותו כל החיים במשך עשרות שנים קדימה.
אחד מפסקי הדין החשובים בנושא ניתן ע"י השופט ד"ר פרידלנדר בבית משפט מחוזי באר-שבע ת.א. (מחוזי – ב"ש) 3001/09 – באותו פסק דין שמתייחס להתעללות שעבר תלמיד בבית הספר והצקות חוזרות ונשנות שלא זכו לטיפול נאות ומתבקש ע"י הצוות החינוכי, קובע ביהמ"ש:
"על הצוות החינוכי לשקוד, במיטב האמצעים החינוכיים העומדים לרשותם על קשב פעיל למצוקה אפשרית של תלמידים, ועל בלימה חינוכית ומשמעתית של תוקפנות אפשרית מצד תלמידים… משנודע לו על פגיעה עליו להחיש טיפול מסייע לנפגע, עליו גם לנקוט ולתת טיפול מתאים בפוגע בניסיון להכחיד אצלו התנהגויות פוגעניות להבא ולמצער לגונן בפניהן על נפגעים פוטנציאליים."
חוזרי מנכ"ל משרד החינוך (להלן: "חוזר מנכ"ל") שמופצים בין מנהלי בתי הספר מתייחסים במפורש לנושא זה.
באותו עניין קובע חוזר מנכ"ל – תשס"א (4) ב':
שהגננות והמורים הם אלה שמכירים את התלמידים ואת דפוס התנהגותם ולכן הם יכולים לזהות שינויים בדפוסי התנהגות של ילדים וסימני מצוקה והם יכולים להיוועץ ביועץ או בפסיכולוג של בית הספר ולהפנות את הילדים לגורמים מטפלים מתאימים.
העובדה שחוזרי מנכ"ל משרד החינוך דנים בפירוט בנושא ההתעללות והאלימות בבתי הספר והפעולות שיש לנקוט, אינה מקרית, והיא מדגישה את חומרת הבעיה ואת היותה תופעה שאינה שולית כלל ומחייבת התייחסות וטיפול מתאימים.
סעיף 2.6 לחוזר המנכ"ל מתייחס לפרק הטיפול בתוקף, קובע את החובה לקיים דיון חינוכי על אירוע אלים עם מחנך הכיתה ועם התלמידים, הן בכיתה, במסגרת מועצת התלמידים והן עם גורמים קהילתיים.
"רצוי שכלל אוכלוסיית בית הספר תתייחס לאירועים אלימים, אף אם אינם מעורבים בהם ישירות."
"הדבר דרוש הן לצורך הסברה והן לצורך מניעת תופעות דומות בעתיד."
בחוזר מנכ"ל – תשס"א 4(ג) 2.13, נקבע שיש חשיבות רבה לטיפול הפיזי והנפשי בנפגע.
נקבע שיש לבדוק אם נגרם לו נזק גופני ולטפל בו בהתאם.
"על היועץ או על הפסיכולוג לשוחח עם הילד ולבדוק אם היתה בו פגיעה נפשית ואם יש צורך בהמשך טיפולי.
נקבע גם שיש להודיע מיידית על הפגיעה, להורי התלמיד הנפגע, ובמידת הצורך להגיש סיוע, תמיכה והדרכה."
חוזר מנכ"ל גם קובע כי יש לאתר את המעורבים באירועים אלה ולקיים איתם שיחה בשיתוף פעולה עם המנהל והיועץ או פסיכולוג בית הספר ולכנס ועדה בית ספרית במקרים חמורים.
במסגרת עבודתי טיפלתי במקרים של נערים ונערות שנגרמו להם נזקים קשים כתוצאה מהתעללות שעברו ואוזלת ידן של המערכות, אשר היו אמורות לספק להם הגנה ותמיכה.
טיפול במקרים כאלה מצריך עבודה מאומצת במיוחד, שכן לעתים קרובות הילדים הנפגעים, נרתעים מלדבר על החוויות הקשות ונמנעים מפניה לקבלת טיפול בסמוך לאחר האירועים, ופונים לעזרה רק לאחר שחולפות שנים רבות.
מכיוון שהתעללות עלולה ללבוש צורה של אירועי השפלה לכאורה מינוריים, הגורמים לנזק בשל אופיים המצטבר, המתעללים והסובבים אינם מבינים את מלוא חומרת המעשים. עובדה זו מקשה על איתור עדים להתעללות.
למרות כל הקשיים, אני סבור כי קיימת חשיבות רבה, הן עבור קורבן עצמו והן עבור הציבור כולו בחשיפה של המקרים האלה בזירה ציבורית ומשפטית, והעלאת מודעות לתופעה ולנזקים הקשים שהיא גורמת.
אסכם בקצרה – במאמר זה ניסיתי להסביר, ולו במעט, את חומרת התופעה של התעללות ואלימות פיזית ומילולית בבית הספר וניסיתי להצביע במיוחד על האדישות וההתנהגות הלא נאותה בעליל והעדר התייחסות של מערכת החינוך בארץ למקרים אלה.
המסקנה החד משמעית שלי היא שנדרשת הסברה רחבה, הגברת ההרתעה לתופעה חמורה זו, על מנת למגר את התופעה ולמנוע מקרים כאלה שרק גורמים להרס בני נוער ולנזקי גוף פיזיים ונפשיים ארוכי טווח.
