המשרד ייצג בתיק זה ילדה שנגרם לה נזק מוחי קשה שהביא לשיתוק מלא בארבעת הגפיים כתוצאה של מחסור בחמצן שנגרם עקב קושי לבצע אינטובציה במהלך של הרדמת האם לקראת הביצוע המתוכנן של לידה באמצעות ניתוח קיסרי. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המשרד וקבע כי הרופאים שהתקשו לבצע את האינטובציה התרשלו והם אחראים לנזק שנגרם. המסקנה בדבר אחריות הרופאים נלמדה באמצעות החלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" לאחר שהוכחו היסודות העובדתיים של הכלל ונקבע, כי רשלנות הרופאים מתיישבת יותר עם הנסיבות שהוכחו מאשר היעדרה של רשלנות מצידם וכי הרופאים שאליהם הועבר הנטל להוכיח כי הם לא התרשלו לא עמדו בנטל זה ומכאן שיש לחייבם לפצות את הילדה על נזקי הגוף שנגרמו לה. פסק הדין זכה לאזכורים רבים בפסיקה מאוחרת יותר וכיום מדובר על 78 פסקי דין שמאזכרים את פסק הדין. המשך ההתדיינות בתיק זה הייתה על סכום הפיצויים שיש לפצות את הילדה והוריה והתקיימו הליכים בשאלה זו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון אשר הגדיל את סכום הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי כך שבסה"כ נפסקו לילדה 11 מיליון ש"ח, בין הסכומים הגבוהים ביותר שנפסקו בישראל.
